למה החיממים העמידים בפני מים כשלים בפועל (ואיך לתקן זאת)
יש כאן סוד קטן מהשטח: רוב החיממים העמידים בפני מים מסוג IPX4 לא נהרסים בגלל כשל ברכיב החימום שלהם. הם נהרסים בנקודת החיבור של החוטים. בסביבות תעשייתיות קיצוניות, יש לחות רבה וטמפרטורות גבוהות מאוד. זה מהווה אתגר גדול לחומרי הבידוד. אני רואה זאת כל הזמן אצל מוצרים זולים – ה”חיבור” בין החוטים הוא למעשה רק גוש של סיליקון. זה נראה בסדר למשך שבוע, ואז זה נהרס. המאבק בין חום למים חיממים אינפראאדומיים יוצרים חום רב – כל כך רב, שהוא יכול להמיס את חומרי הבידוד הרגילים. כשמשתמשים בחיממים אלה בסביבה עמידה בפני מים, צריך להתמודד עם שתי כוחות מנוגדים: צריך שהמכשיר יהיה עמיד בפני מים, אך בו זמנית צריך שהחום יוכל לצאת החוצה. חומרי הדבקה רגילים לא יכולים לעמוד בזה – הם מתכווצים, נשברים, וברגע שזה קורה, הלחות חודרת לתוך החוטים. זה גורם לחומרי הבידוד להיהרס, ולקיום של מעגל חשמלי קצר. הדרך הנכונה לעשות זאת כדי למנוע זאת, אנו עושים דברים בצורה שונה. אנו לא רק מדביקים את החוטים בחומרי דבקה רגילים. אנו משתמשים בחומרי פלואורופולימר איכותיים שמתחברים כימית למעטפת הקוורץ או הקרמיקה. זה יוצר חיבור אטום, שנשאר יציב גם בטמפרטורות של 200°C. וכאן נמצא הבעיה של המוצרים הזולים – הם מוותרים על שלב הניקוי מאוויר מהחומרים המשמשים לחיבור. אם לא מוציאים את האוויר מהחומרים האלה, נשארים בהם בועות קטנות. כשהחיממים פועלים, הבועות האלה מתנפחות וגורמות לחיבור להיהרס מבפנים. זו קטסטרופה בפתח. דבר אחד שצריך לזכור יש כאן תמורה – ככל שהחיבור יותר אטום, כך יותר חום נשאר באזור שבו החוטים יוצאים החוצה. אם משתמשים בנורה בעלת הספק גבוה, צריך לוודא שיש זרימת אוויר סביב החוטים. אם החוטים צפופים מדי, החום יהרוס את חומרי הבידוד, לא משנה כמה טוב החיבור. עצתי? השתמשו בכבלי סיליקון בעלי עמידות גבוהה בפני חום. זה יחסוך לכם בעיות רבות.