בואו נדבר על הסיבות שבגללן מחממי האמבטיה לא עובדים כראוי.
חדרי אמבטיה הם סיוט עבור מכשירים אלקטרוניים – מצד אחד יש אדים רבים מהמקלחת, ומצד שני יש חום עז שנוצר על ידי מחממי האמבטיה.
אם יש לכם מחמם קיר בעל טכנולוגיית חימום אינפראאדום שפתאום הפסיק לעבוד, זה בדרך כלל קורה בדיוק באותו מקום – בדיוק שם שבו החוט החשמלי נכנס לרכיב החימום. רוב המחממים הרגילים עשויים בצורה לקויה באזור זה; הבידוד נהיה שביר, הוא נשבר, ואז – פוף – יש קצר חשמלי.
הבעיה עם החומרים הזולים
רבים מהמחממים הזולים משתמשים רק בעטרת דבק או בסיליקון בעל טמפרטורת עבודה נמוכה, כדי לאטום את החור שדרכו עובר החוט החשמלי. זה עובד לזמן מה, אך החומרים האלו אינם יכולים לעמוד בחום הגבוה שנוצר על ידי המחמם.
המחמם עובר שלבים חוזרים ונשנים של חימום וקירור. בסופו של דבר, החומרים הזולים האלו נשברים. כשנוצרת פתח קטן, האדים מהמקלחת חודרים פנימה. זה יוצר מסלול להעברת חשמל מהחוט החשמלי למשטח המתכתי של המחמם. זה לא טוב.
אנחנו עושים זאת בצורה אחרת – אנחנו משתמשים בחומרים סיליקוניים בעלי טמפרטורת עבודה גבוהה, שיכולים לעמוד בחום של יותר מ-200°C. זה יוצר בעצם “מעטפת” עמידה בפני מים סביב נקודת החיבור. הלחות נשארת בחוץ, והחום נשאר במקום שלו.
למה הגישה ה”תעשייתית” חשובה
אי אפשר פשוט להשתמש בדבק כדי לאטום את החוט החשמלי – זו צריכה להיות פעולה מדויקת. אם החוט נמשך חזק מדי, הצינור הקוורץ מתרחב כשהוא מתחמם, וזה עלול לגרום לניתוק החוט. אם החוט רפוי מדי, האטימה לא תעבוד כראוי. אנחנו יוצרים מרווח מסוים בין החוטים, כדי שהחומרים יוכלו לנשום.
זה לא קשור רק להארכת חיי המחמם – זה קשור גם לבטיחות. בחדר רטוב, אי אפשר להרשות לעצמנו שהלחות והחום יפגעו בבידוד, כי זה עלול לגרום לשריפה.
דבר אחד שצריך לזכור
יש כאן ויתור מסוים – מכיוון שאנחנו משתמשים בחומרים עמידים, נקודת החיבור נהיית קצת גדולה יותר. ודאו שלמחמם יש מספיק מרווח. אם תנסו להכניס את החוטים האלו למכל שהוא צר מדי, זה יגרום ללחץ על האטימה. וזה יפסול את כל המטרה של השדרוג.